מאז ומתמיד היו הימצאותם וזמינותם של מקורות מים יציבים, גורם מרכזי ביותר ביכולתו של האדם להתקיים.
באיזור גן-יבנה מי התהום נמצאים על אקוויפר החוף, שחוזר ומתחדש במידה כזו או אחרת מדי שנה, בעקבות הגשמים.
לכן אחת העבודות הראשונות בגן-יבנה עם הקמת צריפי המגורים, הייתה חפירת באר המים. זו נחפרה בידיים וקירותיה נבנו מלמעלה למטה בעיגול בקוטר של 8 מטרים, כדי להגן על ביטחון החופרים.

בזמן חפירת הבאר, נמצאו מוצגים ארכיאולוגיים אשר יוחסו על ידי החופרים לעיר יבנה, הנמצאת כ-15 קילומטרים צפונה. לכן הוחלט לקרוא למקום "גן יבנה".
לאחר זמן קצר הבינו אנשי גרעין תל חי, שאינם רוצים להישאר פועלים לנצח. לכן דרשו וקיבלו את אדמות הקרן הקיימת והקימו בשנת 1935 את מושב ביצרון.
אדמות ביצרון היו אדמות מרעה של הכפר יסור, אשר מיקומו המדויק נמצא במדגרות הביצים של קבוצת יבנה (משק מגל).

גן-יבנה וביצרון התפתחו בנקודה בה התיישבו, והתרחבו ברבות השנים.
תפארת ישראל לא הצליחה לפרוץ את גבול ארבע המשפחות ולימים חוברה לביצרון.
רמת השניים שנבנתה כשכונת פועלים עם משקי עזר ושכונת השוטרים, הפכו במהרה לחלק מגן-יבנה.
גבעת 11 התפזרה והפסיקה להתקיים כיחידה עצמאית כבר ב-1938.
גן-יבנה וביצרון היו מוקפות יישובים ערביים, כאשר במעגל הקרוב היו סוכריר – ממערב, ברקה – מדרום ויסור – ממזרח. רחוק יותר ניתן למנות את אשדוד בדרום-מערב, בתני בדרום, בית דרס בדרום-מזרח, בשית מצפון וקטרה – הנושקת לגדרה – גם היא מצפון.
תושבי גן יבנה דאז יודעים לספר על יחסים טובים ביניהם לבין שכניהם הערביים, על יחסי מסחר ושירותים הדדיים. ערביי ברקה ויסור היו שכנים שלווים, שידעו להפיק את התועלת משכנות זו.

גם בעתות משבר המשיכו היחסים להיות ידידותיים על פי רוב, וקשרי המסחר והשירותים נמשכו כשהיו.
לעומתם, ערביי אשדוד וסוכריר נחשבו קיצוניים ומוסתים יותר. מהם יצאו רוב הגנבים והפורעים בסביבה, ואליהם הצטרפו ערביי המעגל השני – תושבי בשיט, בתני ועוד.

למילוי מקומם של חברי גרעין תל-חי, הגיעו לגן-יבנה בשנת 1935, גרעין של 11 עולים יוצאי גרמניה, שם הוכשרו למלא את כל צורכי הישוב.