גן-יבנה נוסדה כמושבה חקלאית שעיקר פרנסתה על הפרדסים, שפריים יוצא לאירופה דרך נמל חיפה.
הנשים פיתחו משקי עזר בהם גידלו תרנגולות, ברווזים, תרנגולי הודו והדגירו אפרוחים. בהמשך גידלו עזים לאספקת חלב ובהמשך פרות. כך גדל אט אט משק החי.
החצרות מלאו עצי פרי וגני ירק שנועדו תחילה לתצרוכת ביתית.

עודפים הוחלפו בין השכנים, וכשנוצרו עודפים גדולים יותר – הללו סופקו לצרכניה לקיזוז החשבון תמורת מצרכים הנדרשים בבית.
בבתים גיבנו גבינות, החמיצו לבן, חבצו חמאה וייצרו מוצרי חלב שונים, על פי רוב מחלב שבת שלא ניתן היה לשווקו מטעמי כשרות.
המטבח הביתי שימש גם כמרקחה לפירות פגועים ועודפים, לייצור ריבות, מרקחות ושימורים. הירקות נכבשו והוחמצו.
בכל חצר נבנה טבון עשוי חבית מכוסה בבוץ, ששימש לאפיית לחם. מדי יום נאפה לחם בבית אחר שחלק מפתו עם כל היתר, כך שמדי יום נהנו כולם מלחם טרי, טעים יותר או פחות.

הנשים הדתיות ביותר הן שאפו את חלות השבת והכניסו את החמין לתנור ששמר על חומו במהלך השבת כולה.
פועלי גן-יבנה התפרנסו מעבודות עונתיות בפרדס, בשדה ובכרם, בעבודות בניין ועוד. חלק מהפועלים עברו לעבוד במחנות הצבא כאנשי שירותים. כך היה שפע של מקומות עבודה ורבים הצטרפו למושבה.

מצב זה נמשך עד מלחמת השחרור שפרצה למעשה עם החלטת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947.
גן יבנה וביצרון שנבנו דרומית לגדרה, היו נקודה קיצונית מנותקת מרוחקת מכל ישוב – במיוחד בתקופת החורף. ללא כביש וטלפון, שרוים בחושך ללא חשמל ומוקפים כפרים ערביים רבים ושבטי בדואים. תנאי החיים והשמירה היו קשים. התנקשויות וסכסוכים רבים עם השכנים בקשר לגבולות ומרעה, במיוחד בשנות המאורעות 1936-9, פיזור המושבה סביב מגרשי "אחוזה אלף" שבמרכז הכבידו על השמירה.
רק ב-1938 נסלל הכביש המחבר את המושבה עם כביש גדרה בכספם של אנשי המקום, ללא השתתפות מוסדות או הממשלה.