דלג על בר ימין
בר ימין
דלג על Banners
Banners
אתר נגיש

המועצה המקומית גן יבנה – האתר הרשמי - עמוד הבית

תולדות הישוב

חברת אחוזה אלף ניו יורק - ראשית דבר*

 

סיפורה של גן-יבנה הוא סיפור של יש מאין, וחלק מיצירת העם העברי במולדתו.

גן יבנה הוקמה על אדמות המרעה של הכפר הערבי "ברקה", על ידי חברת "אחוזה אלף ניו יורק", אשר בבסיסה משפחות יהודיות מרוסיה, פולין ומרכז אירופה, שהיגרו לארה"ב.

 

 

 

לאחר הירצחו של הצאר אלכסנדר ברוסיה ב-1882 פרצו פרעות ביהודי רוסיה, פולין ומרכזים נוספים באירופה, שנודעו בכינוין "סופות שבנגב".

 

ראשוני המהגרים היהודיים לארצות הברית שלחו מכתבים למשפחותיהם באירופה, וסיפרו על מקום שקט ונוח לחיות בו, ועל אפשרויות להיקלט במקום החדש.

 

במחצית השנייה של המאה ה-19 גדל מספר היהודים בארה"ב מכ-50,000 לשני מליון.

 

עשרה יהודים הם מניין. למניין דרוש מקום תפילה-בית כנסת. בבית הכנסת עוזרים זה לזה – עזרה הדדית. כל קהילה יהודית צריכה לקיומה מקווה טהרה, בית קברות, חברת קדישא, לילדים רצוי חינוך יהודי מסודר - גני ילדים, בית ספר. כל זה מתארגן סביב בית הכנסת.

 

מתארגנות גם אגודות כחובבי ציון, אהבת ציון ועוד ועוד. מקבוצות אלו מתארגנים לצרכים מידיים ולפתרון בעיות בקהילה וממנה.

 

עקב תנועת היהודים ממקום למקום וכתוצאה מאיסור על קניית רכוש וניסיון העבר, עסקו רובם בעסקים הניתנים לניוד קל. העסקים הנפוצים בין היהודים היו בנקאות, עסקי הבורסה ומסחר. הבורסה בניו-יורק קרסה בשנת 1929, ורבים מהמשקיעים נפלו.

 

בחיפוש אחר מקורות השקעה חדשים, אפשרויות חדשות וכמיהת היהודים לארץ ישראל, החליטו אנשי חברת "אחוזה אלף" לרכוש אדמות בארץ ישראל, ולשלוח אנשים שיכינו את הקרקע לעת צרה. תפישתם הייתה ש"אין לרכז את כל הביצים בסל אחד".

 

"אחוזה אלף" קנתה בשנות העשרים המוקדמות של המאה ה-20 אדמות ברעננה וחילקה אותן. כאשר התברר שיש חוסר באדמות, קנתה "אחוזה אלף" גם את אדמות המרעה בברקה במגמה ליישב בה את אנשיהם, שכן אדמות ברקה היו זמינות מחד, וקרובות לתל-אביב מאידך.

 

עם סיום רכישת האדמה, בשנים 1929-1930 הגיעו לאדמות ברקה שמונה משפחות מניו-יורק. (יש הרואים ב-1931 כשנת היסוד של היישוב, ואילו חלק מוותיקיו טוענים כי דווקא 1929 צריכה להיחשב כשנת יסוד המושבה, בטענה שכבר ב-1929 נשלחו מודדים למדוד אדמות בברקה).

 

מאחר ולאנשי "אחוזה ניו-יורק" לא היה מושג בחקלאות, בניין, הגנה ויתר נושאים מקצועיים, צירף אליהם הישוב המאורגן את גרעין "תל-חי-קרים", גרעין חלוצי-סוציאליסטי שהוקם במסגרת פעולותיו של יוסף טרומפלדור לארגון גרעיני התיישבות ברוסיה לגיבוי תל-חי. חברי הגרעין היו בוגרי גימנסיה שיצאו להכשרה בעבודת החקלאות והבניין, שהגיעו לתגבר את תל-חי המשוועת למגינים ועובדי אדמה.

 

תל חי נפלה בשנת 1928, ולכן חברי הגרעין קיבלו את דין המוסדות והגיעו לארץ ב-1929 להקים את גן-יבנה.

 

גן-יבנה היתה חלק מהישוב המאורגן. הישוב המאורגן כלל מערכת ניהול: הסוכנות היהודית, קרן היסוד, ההסתדרות על מחלקותיה, לשכת עבודה, מערכת חינוך לילדי עובדים, מערכת שיווק ואספקת תנובה והמשביר; היחידה הישובית, צרכניה על אגפיה, אספקת מזון למשק החי, אספקת מזון וצרכי בית לתושבים, מחלבה לאיסוף החלב ושליחתו לתנובה, ביציה לאיסוף הביצים ושליחתם לתנובה, איסוף ושילוח תוצרת גני הירק והפרי דרך תנובה ועוד.

 

המערכת הפיננסית גובתה על ידי בנק ניר, בנק קופת עם ובנק אפק, לימים בנק הפועלים ובנק לאומי.

 

מכך גם בתחום ההגנה ההיקפית והמקומית, דרכי הגישה ועוד, מתוך תפישת המוסדות המיישבים שיש להקים בכל מקום אפשרי "אשכול יישובים" המחוברים זה לזה, מהווים יחידה ביטחונית אחת וניזונים ממוסדות משותפים כאמור.

 

למעשה, רעיון של מספר ישובים קטנים סביב ישוב גדול יותר ומרכזי, מאפשר לקבל מהשלטון המרכזי מחצית משרה של איש מינהל, מורה, איש ביטחון, איש דת וכיו"ב. כשמצרפים את חצאי המשרות מהישובים הקטנים למרכז, אפשר ליצור מקורות פרנסה ומערכות שירותים סבירים.

 

גם גן-יבנה תוכננה על פי תפישה זו, כמרכז יישובי על שטח שנפרש מצומת "מבטח" דהיום, דרך ביצרון, דרך "רמת השניים" ועד גבעה 11.

אשכול הישובים כלל את:

תפארת ישראל

ביצרון

רמת השניים

שכונת השוטרים

גן יבנה כישוב מרכזי

גבעת 11 – מול בריכת המים בגן העיר מול המתנ"ס, שהוא גבול גן-יבנה עד מלחמת השחרור.

 


 

מים – מקור לחיים ולשם הישוב

 

מאז ומתמיד היו הימצאותם וזמינותם של מקורות מים יציבים, גורם מרכזי ביותר ביכולתו של האדם להתקיים.

באיזור גן-יבנה מי התהום נמצאים על אקוויפר החוף, שחוזר ומתחדש במידה כזו או אחרת מדי שנה, בעקבות הגשמים.

 

לכן אחת העבודות הראשונות בגן-יבנה עם הקמת צריפי המגורים, הייתה חפירת באר המים. זו נחפרה בידיים וקירותיה נבנו מלמעלה למטה בעיגול בקוטר של 8 מטרים, כדי להגן על ביטחון החופרים.

 

בזמן חפירת הבאר, נמצאו מוצגים ארכיאולוגיים אשר יוחסו על ידי החופרים לעיר יבנה, הנמצאת כ-15 קילומטרים צפונה. לכן הוחלט לקרוא למקום "גן יבנה".

 

לאחר זמן קצר הבינו אנשי גרעין תל חי, שאינם רוצים להישאר פועלים לנצח. לכן דרשו וקיבלו את אדמות הקרן הקיימת והקימו בשנת 1935 את מושב ביצרון.

 

אדמות ביצרון היו אדמות מרעה של הכפר יסור, אשר מיקומו המדויק נמצא במדגרות הביצים של קבוצת יבנה (משק מגל).

 

גן-יבנה וביצרון התפתחו בנקודה בה התיישבו, והתרחבו ברבות השנים.

תפארת ישראל לא הצליחה לפרוץ את גבול ארבע המשפחות ולימים חוברה לביצרון.

רמת השניים שנבנתה כשכונת פועלים עם משקי עזר ושכונת השוטרים, הפכו במהרה לחלק מגן-יבנה.

גבעת 11 התפזרה והפסיקה להתקיים כיחידה עצמאית כבר ב-1938.

 

גן-יבנה וביצרון היו מוקפות יישובים ערביים, כאשר במעגל הקרוב היו סוכריר – ממערב, ברקה – מדרום ויסור – ממזרח. רחוק יותר ניתן למנות את אשדוד בדרום-מערב, בתני בדרום, בית דרס בדרום-מזרח, בשית מצפון וקטרה – הנושקת לגדרה – גם היא מצפון.

 

תושבי גן יבנה דאז יודעים לספר על יחסים טובים ביניהם לבין שכניהם הערביים, על יחסי מסחר ושירותים הדדיים. ערביי ברקה ויסור היו שכנים שלווים, שידעו להפיק את התועלת משכנות זו.

גם בעתות משבר המשיכו היחסים להיות ידידותיים על פי רוב, וקשרי המסחר והשירותים נמשכו כשהיו.

לעומתם, ערביי אשדוד וסוכריר נחשבו קיצוניים ומוסתים יותר. מהם יצאו רוב הגנבים והפורעים בסביבה, ואליהם הצטרפו ערביי המעגל השני – תושבי בשיט, בתני ועוד.

 

למילוי מקומם של חברי גרעין תל-חי, הגיעו לגן-יבנה בשנת 1935, גרעין של 11 עולים יוצאי גרמניה, שם הוכשרו למלא את כל צורכי הישוב.

 


 

על חקלאות ומשק אוטרקי

 

גן-יבנה נוסדה כמושבה חקלאית שעיקר פרנסתה על הפרדסים, שפריים יוצא לאירופה דרך נמל חיפה.

הנשים פיתחו משקי עזר בהם גידלו תרנגולות, ברווזים, תרנגולי הודו והדגירו אפרוחים. בהמשך גידלו עזים לאספקת חלב ובהמשך פרות. כך גדל אט אט משק החי.

 

החצרות מלאו עצי פרי וגני ירק שנועדו תחילה לתצרוכת ביתית.

 

עודפים הוחלפו בין השכנים, וכשנוצרו עודפים גדולים יותר – הללו סופקו לצרכניה לקיזוז החשבון תמורת מצרכים הנדרשים בבית.

 

בבתים גיבנו גבינות, החמיצו לבן, חבצו חמאה וייצרו מוצרי חלב שונים, על פי רוב מחלב שבת שלא ניתן היה לשווקו מטעמי כשרות.

 

המטבח הביתי שימש גם כמרקחה לפירות פגועים ועודפים, לייצור ריבות, מרקחות ושימורים. הירקות נכבשו והוחמצו.

בכל חצר נבנה טבון עשוי חבית מכוסה בבוץ, ששימש לאפיית לחם. מדי יום נאפה לחם בבית אחר שחלק מפתו עם כל היתר, כך שמדי יום נהנו כולם מלחם טרי, טעים יותר או פחות.

 

הנשים הדתיות ביותר הן שאפו את חלות השבת והכניסו את החמין לתנור ששמר על חומו במהלך השבת כולה.

פועלי גן-יבנה התפרנסו מעבודות עונתיות בפרדס, בשדה ובכרם, בעבודות בניין ועוד. חלק מהפועלים עברו לעבוד במחנות הצבא כאנשי שירותים. כך היה שפע של מקומות עבודה ורבים הצטרפו למושבה.

 

מצב זה נמשך עד מלחמת השחרור שפרצה למעשה עם החלטת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947.

 

גן יבנה וביצרון שנבנו דרומית לגדרה, היו נקודה קיצונית מנותקת מרוחקת מכל ישוב – במיוחד בתקופת החורף. ללא כביש וטלפון, שרוים בחושך ללא חשמל ומוקפים כפרים ערביים רבים ושבטי בדואים. תנאי החיים והשמירה היו קשים. התנקשויות וסכסוכים רבים עם השכנים בקשר לגבולות ומרעה, במיוחד בשנות המאורעות 1936-9, פיזור המושבה סביב מגרשי "אחוזה אלף" שבמרכז הכבידו על השמירה.

 

רק ב-1938 נסלל הכביש המחבר את המושבה עם כביש גדרה בכספם של אנשי המקום, ללא השתתפות מוסדות או הממשלה.


 

מאורעות 1936-39

 

במסגרת הישוב המאורגן גויסו גברי המושבה לנוטרות.

הנוטרות נוסדה ב-1926 על ידי משטרת המנדט הבריטי, להוות כוח עזר לפעילויות המשטרה ולשמירה על ישובים מרוחקים.

 

עד פרעות 1936 המסגרות היו מצומצמות, אך עם תחילתן הגבירה המשטרה את כוחות הנוטרים בכל הישובים.

הישוב המאורגן שלח את אנשיו, אנשי ההגנה, לנוטרות (כתוספת פרנסה, אימוני נשק, אחזקת נשק חוקי במקומות נדרשים ועוד). קבוצת נוטרים רוכבים שמרה על קשר עם ישובי הסביבה, והעובדים המרוחקים בפרדס. כמו כן איבטחה את הכניסה והיציאה מהישוב.

 

מאורעות 1936 ו-1939 לא פסחו על גן-יבנה, אך מצאו אותה מאורגנת בהגנה מרחבית לה ולביצרון.

המרחב חולק לשישה איזורים, בכל איזור מגדל שמירה-תצפית מאויש על ידי אמהות או בנים – ילדים גדולים יותר, אחרי שלמדו להפעיל את אמצעי העזר: זמזמים, טלפונים, דגלים, מורס ופעמון.

 

מערך ההגנה בכל ישוב נקבע על פי הצורך ומאפייניו הטופוגרפיים של אותו ישוב. 

 

את מערך ההגנה הכינו איש הביטחון הישובי אברהם כהן ז"ל וסגנו מאיר אוירבך ז"ל, שנהרגו שניהם מכדור של מתנקש ערבי שירה לעבר האוטובוס בו שבו ממרכז ההגנה בתל-אביב בחודש אוקטובר 1938, כשבידיהם מערכת קשר שביקשו להוביל לגן-יבנה.

  

השמירה התנהלה על ידי נוטר, שאת מחצית שכרו קיבל ממשטרת המנדט ומחצית שכרו מהישוב, ושומר למחצית הלילה אחד מדיירי השכונה בה שומרים מחצית ראשונה עד חצות הליל ומחצית שנייה עד הנץ השחר. הנוטר צויד בנשק חוקי של מערך הנוטרות ואילו השומר נשא נשק מהסליק הקרוב, בדרך כלל אקדח שניתן היה להסתרה.

 

עם התארגנות הבריטים למלחמת העולם השנייה, שלחה גן-יבנה מאנשיה להתגייס לצבא הבריטי. חלקם ישבו בשבי עד גמר המלחמה.

 

 

לאחר מלחמת העולם חזר המאמץ המרכזי לבניית המושבה, ולהתארגנות לקראת הבאות.

 


 

גן-יבנה במלחמת השחרור

 

במלחמת השחרור הייתה גן-יבנה מוצב קדמי מול הכוח המצרי, אשר התקדם מכיוון עזה לעבר תל-אביב.

בליל הגשרים פוצץ, בין היתר, הגשר שמעל נחל סוכרייר/לכיש. הנחל הפך לקו עצירת הכוחות הפולשים, ומכאן שמו לימים "גשר עד הלום".

 

הילדים והאמהות פונו בשעת לילה מאוחרת, בעוד האבות ושאר הנשים ביחד עם כוחות עזר שנשלחו ממרכז ההגנה, נשארו להגן על המוצב, על הבית. המשקים נהרסו, השדות הפכו בור, ומחנות הצבא הבריטי התרוקנו. גן-יבנה וביצרון הפכו למשלט בו נשארו לוחמים בלבד.

 

בזמן ההפוגות הסתננו חזרה לגן יבנה משפחות ספורות, שהצליחו לעשות כן, אך בתום ההפוגה פונו שוב לעורף – לראשון לציון.

בשוך הקרבות חזרו המשפחות למה שנותר מגן-יבנה – בתים שהצריכו שיפוץ, עמדות ותעלות קשר בחצרות הבתים, מקלטים מכוסי אדמה ועוד.

 

תושבי גן-יבנה וביצרון החלו לבנות הכול מחדש.

 


 

מדינה קמה

 

עם הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח, לאחר צאת האנגלי האחרון מנמל חיפה, נפתחו שערי הארץ לרווחה וכל יהודי באשר הוא, הורשה לחזור למולדתו – מדינת ישראל.

 

העולים של אתמול החלו קולטים את העולים של היום, אשר יקלטו את העולים של מחר וכן הלאה.

 

לחץ העולים גבר. רבים גוייסו מיד לצבא להמשך המלחמה שטרם הסתיימה. האחרים מילאו כל מבנה פנוי. מצוקת הדיור ההולכת וגוברת הולידה את פיתרון האוהלים. בכל הארץ צצו מחנות אוהלים שהתמלאו בעולים חדשים ללא הבדל ארץ מוצא, ללא שפה משותפת, ללא הבנת השכנים במה שנודע בהמשך כ"מעברות".

 

תהליכים מעניינים התרחשו במעברות. מי שהגיע עם מעט כסף יכל להרשות לעצמו לרכוש קורת גג. מי שהייתה לו משפחה מבוססת יותר יכול היה להתארגן בעזרתה ולהתנתק מן המעברה.

 

במקביל התארגנו אגודות שיתופיות של עזרה הדדית, בעיקר על רקע עיר/ארץ מוצא משותפים. כל שאר האנשים נשארו במעברה ועברו שלבים רבים – מאוהל לבדון, מבדון לפחון מפחון לדירת חדר בשיכון.

עם קום המדינה מנה הישוב בגן-יבנה כ-400 נפש.

 

בשנת 1950 זכתה גן-יבנה למעמד של מועצה מקומית בישראל.

 

בשנות החמישים נקלטו בגן-יבנה עולים מתימן במבצע "מרבד הקסמים" ובשנות ה-60 עולים מצפון אפריקה ומכורדיסטאן.

 

לקראת סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 התמלאה הארץ שיכונים, המעברות התחסלו ותושביהם קלטו את הבאים אחריהם. כך בכל רחבי ישראל וכך כמובן גם בגן-יבנה.

 

מיום שהוכרזה גן יבנה כמועצה מקומית ועד לבחירות בשנות ה-60, עמד יוסף יבנאי-פוזין, שהיה מוותיקי הישוב וממקימיו, בראש המועצה המקומית. בבחירות המוניציפאליות, הוחלף הוחלף יבנאי בשמואל אוחיון, איש העלייה החדשה.

 

גן-יבנה התמקדה בשיפור תנאי המחייה של העולים שזה מכבר הגיעו. בית הספר המקומי לימד עד כיתה ח' ובני המושבה יצאו ללמוד מחוצה לה.

 

רבים מבני המושבה הצעירים לא מצאו מקומם בעיסוק החקלאי, והחלו מחפשים מזלם בישובים אחרים. לתושבים החדשים מאידך, ההתחברות הייתה קשה.

 

ב-1973 נבחר לשנה אחת ישראל שטיין. הלה אישר בניית שלושה בתי קומות שאיפשרו לבני המושבה לחזור הביתה. זו תחילתה של התפתחות מחודשת של הישוב.

 

את אוחיון החליף משה אלקסלסי ב-1979. אחת מהחלטותיו הראשונות, שלימים תקבע את אופייה של גן-יבנה וצביונה הכפרי הייתה: "גן יבנה תיבנה לאורך ולרוחב, אך לא לגובה".

 

בשנים אלו הארץ נכנסה לבולמוס בנייה, גן יבנה ה"רחוקה" החלה מתקרבת למרכז הארץ בזכות מיקומה הנוח על עורקי תחבורה ראשיים, ולמשוך אליה אלפי תושבים מכל רחבי הארץ, ביניהם עולים חדשים.

 

בשנת 2003 נבחר דרור אהרון לראשות מועצת גן-יבנה. מאז ידעה גן-יבנה תנופת פיתוח, תוך קידום משמעותי של מערכת החינוך ושירותי התרבות והפנאי לילדים ובני נוער.

 

(*תודתנו ליואל שטיין שסייע רבות בכתיבת פרק תולדות הישוב)

 

חזרה לראש העמוד


 

עבור לתוכן העמוד